Page 35 • Click to zoom
Page 35 of 155
29
Because the ships move so fast and it is now so easy to flee the battle and cease from the pioneer wars; and of all the lands – the Land of Israel: it is the most difficult land; and of all the nations, the people of Israel, with all its well-fed, enlightened generations, is less capable than any other for the primitive living conditions of settlement. And would it not have been such an astounding injustice, if we had truly failed with the first attempt, an injustice for which we would be afflicted with a double punishment by the mass disappointment of the youth? "We don't like this..."
My generation is not the generation of the Biluim; the era of the heroes of Zion was with Herzl's call or immediately after. For us it was clear from the beginning that we would need to wait a long time. Furthermore, the Diaspora seemed to us in those days much worse than it seems today. From 1897 to 1905, there was no spark of hope at all to create any national thing, or national object in the Russia of that time. They did not even dream, for example, of Hebrew high schools or a national council in Warsaw or Kovno; rather, they said: these high schools and these national councils are nothing but self-deception—fine. But then perhaps there was nothing with which to delude our people. Until 1906 we were pure negators of the exile. We simply thought that our lives are not lives and cannot be lives; and we knew that the Land of Israel could not, for the time being, absorb us, and yet we were Zionists and remained Zionists. And it never occurred to us to present conditions to the Master of the Universe—if You send us a charter by next Shavuot—good; and if not—then "Farewell, we are moving on..."
A soldier's greatest courage is not expressed in his ability to fight his enemies. These days, when retreating from the campaign is as dangerous as pushing forward—there is no choice and everyone is brave during an attack. But the good soldier is recognized by the fact that he knows how to wait well. Sitting in the cold and slippery trench, without permission to light a cigarette or get a breath of fresh air—this is the most difficult thing, and it says a great deal about the true value of the "metal" of human material. And if it is a fact that a large part of our youth cannot withstand the trial
Show Original Hebrew Text
```markdown - 2 ממשום שהאניות כה מהר ובכל כך על - מלחמות חלוץ; ומכל הארצות - ארץ ישראל: היא התקוה ביהרך ומכל האומות, הרי עם ישראל, על כל שממונים דורותיו הנאורים, מסוגל פחות מכולם לתנאי החיים הפרסימטיביים של ההתישבות. וכי לא היתה זו עגולה מרהיבה כל כך, אילו נכשלנו באמתנו עם חפץ הנסיון הראשון, עגולה כזאת שנקפש עליה עונש כפול ע"י האכזבה ההמונית של הנוער? "אין זה מוצא חן בעינינו..." דורי אינו תורד הביל"ויים; תקופת גיבורי הציון היתה עם קריאתן של הרצל או מיד לאחריה. אצלנו היה ברור עוד עם ההתחלה, כי זמן רב יחא עוד צורך לחכות. ונוסף בזאת, הגולה נראתה לנו בימים ההם גרועה הרבה יותר משהיא נראית כיום. מ־1897 עד 1905 לא היה בכל ניצחון של תקופה ציונית דבר לאומי, או חפץ לאומי ברוסיה של אז. לא חלמו אפילו, למשל, על גמנסיה עברית או על מושבה לאומית בורשה או בקובנה; אלא אמרו: גמנסיה אלו ומושבת לאומיות אלו אינן אלא הונאה עצמית - טוב. ארלו אז או ארלו לא היה במה להשלות את עמנו, עד שנת 1906 היינו סולקי גלות טהורים, סברנו פשוט, שחיינו הם חיים רואים ואוים יכולים להיות חירות; וידענו כי ארץ-ישראל אינה יכולה לפי שעה לקלוט אותנו, ובכל זאת היינו ציונים ונשארנו ציונים. ומעולם לא עלה על דעתנו להציג תנאים לפני רבונן של עולם - אם אחת שהם לנו צרסר עד חג השבועות הבא - טוב ואם לאו - הרי "שלום לך, עוברים אנו..." אומץ-לבו הרב ביותר של החיים אינו מתבטא בסגולתו להלחם באויביו, בימים אלה, כאשר הנסיגה מן המערכה כה מסוכנת כגריחה קדימה – ברירה אין והכל אמיצים בשעת התקפה. ארלס החיים הטוב ניכר בזה שה ו מיטיב לחכות. הישיבה בחפירה הקרה והחלקלקה, מבלי רשות להחליף סיגרה או להשיג בשמים הרי זהו הדבר הקשה ביותר ובוה הרבה אומרים את הערך האמיתי של "מתכת" מחומר אנושי. ואם זוהי עובדה שחלק גדול של הנוער שלנו אינו יכול לעמד בנסיוין ```